פרפרים בבטן – פרפרים באהבה ומערכות יחסים

החבר שלי נתן לי הרבה בשנה וחצי שאנחנו ביחד: משפשף בטן כשאכלתי פיצה פפרוני שלמה בישיבה אחת, טלוויזיה עם מסך שטוח כשמודל ה -80 שלי סוף סוף הורס את עצמי , בתוספת התכשיטים, הכרטיסים והפרחים הרגילים. הדבר היחיד שהוא מעולם לא נתן לי היה פרפרים.

מאז כיתה ו ‘, הדרך הטובה ביותר עבורי לאמוד את המשיכה שלי לבחור היא לבדוק את תחושת החרדה הגובלת בעינויים, כאב שגורם לאין ספור דרכים שבהן אני מחשיב אותו מחוץ לליגה שלי, ל. היא הגיעה לשיאה בשנות ה -20 לחייה, כשפגשתי את דילן מק’קי השחור – ילד רע, מתנשא וחסר הבעה. המפגש הראשון שלנו היה כל קשר עין מורחב על פני הקהל, ואת פריק- out על אם הוא היה מבקש את המספר שלי. שכח פרפרים – ציפורים מלאות דפקו לי בבטני. אבל הקשר שלנו לשלוש שנים, ב- and-off, מעך את ההערכה העצמית שלי. כשמצאתי את עצמי מפשפש בפח האשפה שלו לעטיפות קונדום כהוכחה למין שהיה לו עם נשים אחרות, ואפילו הצמיד סכין סטייק אל גרונו בגלל איזה קורטוב שנשכח עכשיו, ידעתי שאני נכנסתי לגמרי לכלבה מטורפת שֶׁטַח. אז ניתקתי אותו.

בסופו של דבר, מסיבות מסובכות יותר מדרמה של היכרויות, התחלתי לראות מטפל, שהתלהב מרגשות אהבה מטורפים, ואמר שהפרפרים הם רק עוד מילה לפחד – פחד לאבד את הבחור. בתחילה התמרמרתי על כך שאני עשוי להיות אחת מאותן נשים המתגרעות במרדף אחר גבר. אחר-כך נזכרתי בסכין הסטייק, ולא היה שום “על” בעניין זה: הנחתי מורטוריום על חרקים מכונפי בטן, נמנעת מכל גבר שהשפיע על הדופק שלי. האסטרטגיה הזאת לא הרחיקה אותי, כמובן. אחרי ששיחקתי עניין אחד או שניים תאריכים עם ho- hum אבל בחור להוט, לא יכולתי להביא את עצמי כדי להחזיר את שיחותיו.

ואז הופיע בחור חדש, ואני בקושי הבחנתי בדש כשהלך ממקום מפעם לפעם ושאל אותי לארוחת ערב כדי לעשות הפתעה בשעת לילה מאוחרת לבארדס אחרי שהזכרתי צורך בספר לעבודה. או כשישבתי בדכדוך וחיכיתי לתורי בבית-השיכון והוא מילא את תיבת הדואר הנכנס של הטלפון שלי עם טקסטים תומכים. הוא היה מהימן וחד משמעי – כל מה שמעולם לא רציתי בגבר. ואז יום אחד התחלתי לשיר “ילד כזה” סיפור הפרברים, והוא הצטרף למבטא פורטוריקני צוחק, היישר מהסרט. ולבסוף הרגשתי … פרפרים? לא, ההפך. לבטח.